איזה חודש. רציתי למצוא זמן, עזבו לשים ת'ראש על דיונה, הייתי מסתפק בכר במיטה, אבל כלום, נאדה, רץ ממשימה למשימה. וזה כיף, אבל עד גבול מסוים. כי בכל זאת, אני כבר לא כזה צעיר. תשאלו את הצעירים שהרעישו בשעת־ערב/ספק־לילה באחד מקרונות הרכבת שנעה לה מתל אביב לעיירה הציורית חדרה. בשני מוקדים באותו הקרון, נשמעה מוזיקה בדציבלים גבוהים מהמותר (כל דציבל אסור), בוודאי מהראוי.
מכיוון שהתבגרתי והתמתנתי, עצרתי את עצמי כדי לא להגיע לטורים גבוהים מדי, ספרתי עד עשר, ואז שוב. תוך כדי נזכרתי במר קינן כהן, העורך שלי בימי הגה עליו השלום. קינן סיפר לי בזמנו, עת שנינו ישבנו בקרון רכבת שנע באותו מסלול, שחווה מקרה שבו הרעש היה בלתי-נסבל, ואז פשוט ניגש למרעיש והציע לו את האוזניות שהיו ברשותו. אז הנה, עשור קדימה, הגעתי למצב שאני בוגר כמו אותו מר כהן (שבכלל צעיר ממני) והנה ניגשתי לפוחז הראשון והצעתי לו את האוזניות. הוא סירב בנימוס משהו והנמיך את המוזיקה לכזאת שעוצמתה ראויה ונסבלת. מעודד מההצלחה, ניגשתי אל קבוצת הצעירים הנוספת שהרעישה וביקשתי מהם להנמיך. לא בתקיפות, אם כי בהחלטיות. כזה אני, טיפוס החלטי ומרשים.
תשתמשו באוזניות ברכבת!
צילום: Burst
עברו פחות מעשר דקות והדציבלים שהפיק אחד ממכשירי הטלפון הנייד של הצעירים עלו שוב לגובה בלתי נסבל. ניסיתי להתאפק, נכשלתי, התרוממתי ממושבי – וכאשר ראה זאת הצעיר ההוא שהצעתי לו את האוזניות, פנה אליהם ואמר:
– "חבר'ה, אדם מבוגר ביקש מכם להנמיך, זה לא יפה".
התיישבתי.
לא בגלל שפתר את בעיית הדציבלים. אותו בחור הצליח לגרום לי להיכנס ל-ERROR. לא ידעתי איך להתמודד עם הסיטואציה בה לפתע מתייחסים אלי כאל מבוגר. אני הרי, בראש למשל, בקושי בן 30 – ופתאום אני מקבל את האמת היישר לפרצוף. בבעיטת וולה. ולא אשקר שבאותו הרגע רציתי להוריד לאותו צעיר בעיטה שכזאת, שכמובן לא הגיעה, כי הוא בסך הכל אדם טוב שרק ניסה לעזור. לאדם מבוגר שכמוני. אני עדיין צריך להתאושש מזה.
בחשיפת
קופרה טווסקאן שנערכה החודש בברלין, חזיתי במופע אור-קולי מרהיב שבעיקר הפעים אותי. כשהסתיים אותו מופע – ושוב: היה מרשים ברמות אחרות – הגיע המעצב לספר על קו העיצוב הנוכחי והעתידי של המותג, כולל סקיצות נאות של דגמי קונספט שלא יראו אור יום. כך למשל באחת מהן היה פגוש קדמי כל כך אגרסיבי שיצר זווית גישה בלתי־אפשרית על מסלול אספלט שטוח. אבל אלה טיבם של קונספטים, ואני סתם איש טרחן. אומרים שזה מגיע עם הגיל.
צילום: קופרה
בכל מקרה, המידע הטכני לגבי אותו טווסקאן, להוציא אותן סקיצות של הקונספטים, היה מועט יחסית, וזה לא משנה שאנחנו מכירים היטב את המפרט – רצפה, מנועים, סוללה, מכלולים – מדגמים מקבילים אחרים של קבוצת פולקסווגן. וזה אפילו לא משנה שמידע משלים פורסם בהודעה שיצאה לכל העולם מיד לאחר מכן.
על מה כן הרחיבו? טוב ששאלתם, על אפליקציה בה תוכלו לעצב את הטווסקאן הווירטואלי שלכם ואז על אחרת, או שמא זו אותה אפליקציה, בה תוכלו לייצר דמות משלכם, דומה למציאות או פחות, וכך תוכלו להכיר אנשים אחרים מאותה האפליקציה ולייצר לכם מעין קהילה משלכם.
את רכב פנאי הזה, הציגו כאשר סביבו מאבטחים המונעים מהמוזמנים להתקרב, עם רצועות הפרדה כמו אלה שבטרמינלים של שדות התעופה. חוצפה ישראלית שינתה את המשוואה, וכך זכינו יומיים מאוחר יותר להיכרות אינטימית יותר.
כי עם כל הכבוד לעולם וירטואלי, אנחנו מעדיפים את ההיכרות שלנו פיזית. כאלה אנחנו, מבוגרים.
צילום: קופרה
